| בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים |
| ע"א 2597/09 |
| בפני: | כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין |
| | כבוד השופט ח' מלצר |
| | כבוד השופט נ' הנדל |
| המערערים: | 1. עאזם עבד אללה סעיד דאהר |
| | 2. עבד אללה סעיד דאהר |
| | נ ג ד |
| המשיבה: |
| ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.12.08 בת.א. 649/91 שניתן על-ידי כבוד השופט נ' סולברג |
| תאריך הישיבה: | ט"ז בתמוז התש"ע | (28.6.10) |
| בשם המערערים: | עו"ד חוסין אבו חוסין; עו"ד מוחמד נבוב |
| בשם המשיבה: | עו"ד חגית שפודר |
| פסק-דין |
המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. במסגרת ע"א 361/00 דאהר נ' סרן יואב, פ"ד נט(4) 310 (2005) נקבע כי המשיבה, מדינת ישראל, אחראית לנזקי המערער 1 (להלן: המערער) שנגרמו כתוצאה מפגיעת קליע שחדר לראשו בעת שנסע ברכב. עוד נקבע כי ההליך יוחזר לבית המשפט המחוזי לשם קביעת מידת נזקו של המערער ולשם דיון בתובענתו של המערער 2, אביו של המערער.
2. בית המשפט המחוזי, לאחר שבחן עדויות מומחים בתחומי הנוירולוגיה, העיניים והפסיכיאטריה, העמיד את שיעור נכותו הרפואית המשוקללת של המערער על 80.72%. נכות זו מורכבת מנכות רפואית בשיעור של 76.2% בתחום הנוירולוגיה, שמרביתה נובעת מהפרעה קשה ביכולתו של המערער לתקשר עם סביבתו, ומנכות רפואית בשיעור של 19% בתחום העיניים. בתחום הפסיכיאטרי לא נקבעה למערער כל נכות, וזאת מששוכנע בית המשפט המחוזי כי חוסר יכולתו של המערער לתקשר עם סביבתו לא אפשר לערוך לו בדיקה פסיכיאטרית. יצוין, כי מגבלת התקשורת השפיעה גם על קביעת שיעור הנכות הנוירולוגית, משלא ניתן היה להעריך את יכולתו הקוגניטיבית של המערער.
בית המשפט המחוזי קבע את נכותו התפקודית של המערער ל- 85%, וזאת לאחר שקבע כי ביכולתו של המערער לבצע פעולות פשוטות וכי אביו של המערער (הוא המערער 2) יוכל להיעזר בו בחנות בגדים שבבעלותו.
3. המערער הוא תושב ג'נין, פחח במקצועו. עבור התקופה שלאחר האירוע (שהתרחש בשנת 1991) ועד לשנת 2000, העמיד בית המשפט המחוזי את בסיס השכר של המערער על 4,000 ש"ח לחודש (משוערך), וזאת בהתחשב בנתונים השונים אודות תעסוקתו לפני האירוע, ובסיכוייו לעבוד בישראל. עבור התקופה שלמן שנת 2000 ועד ליום מתן פסק-הדין קבע בית המשפט המחוזי את בסיס השכר ל-2,200 ש"ח לחודש, וזאת לאור ההרעה במצב הביטחוני שחלה החל מאותה תקופה וההנחה כי בעקבותיה התובע לא היה עובד בישראל. לגבי העתיד, בתקופה שמיום מתן פסק-הדין ועד לגיל הפרישה המשוער (67) נקבע בסיס השכר ל-1,800 ש"ח לחודש. כלל הפיצויים בגין אובדן השתכרות, לאחר ריבית או היוון בהתאם לתקופה, הסתכמו ב- 1,218,065 ש"ח.
בית המשפט המחוזי העריך את עלות העזרה והסיוע מן הזולת בשווייה של משרה מלאה של אדם אחד בארבע השנים הראשונות שלאחר פציעתו, ובשווייה של מחצית המשרה לאחר מכן, ועד לסיום תוחלת חייו המשוערת של המערער. שווייה של משרה מלאה הוערך לפי השכר הממוצע בשטחי יהודה ושומרון בכל תקופה. הפיצוי בראש נזק זה, לאחר ריבית או היוון בהתאם לתקופה, הועמד על 602,881 ש"ח. היקף הסיוע שלו נזקק המערער נקבע בהסתמך על חוות דעתו של המומחה לשיקום, שקבע כי המערער מסוגל אמנם לבצע בעצמו את רוב הפעולות החיוניות היומיומיות, ואולם הוא זקוק לליווי בכל יציאה מביתו וכן הוא זקוק לסיוע משמעותי בתחזוקת משק הבית. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי הצורך בליווי יומיומי, בהיקף מוערך של כ-4 שעות מדי יום, מצריך רבע משרה נוספת של אדם, ועל-כן נפסק בהתאם סכום מהוון של 115,553 ש"ח לעתיד (משלא נתבע בראש נזק זה פיצוי לעבר). תביעת המערער לפיצוי בגין חונכות נדחתה.
4. נוסף לראשי נזק אלה, פסק בית המשפט פיצוי גם בראשי הנזק של הוצאות נסיעה (כ- 94,000 ש"ח); נעליים וביגוד (כ- 16,000 ש"ח); הוצאות רפואיות (כ-41,000 ש"ח); אפוטרופוס לניהול כספי הפיצויים (10,000 ש"ח); וציוד לסיוע ולטיפול בתחום התקשורת (20,000 ש"ח). לעניין ראש הנזק של כאב וסבל קבע בית המשפט המחוזי כי מן הצד האחד, המערער נישא ונולד לו ילד, והוא חי את חייו בקרב משפחתו המצומצמת והמורחבת. מן הצד השני, מצביע בית המשפט על ימי אשפוז רבים (הגם שמספרם המדויק נתון במחלוקת), על הקשיים החמורים ביכולתו של המערער לתקשר עם סביבתו ועל הבדידות שנלווית להם. עם זאת, בית המשפט המחוזי הביא בחשבון גם את הערכת המומחים שלפיה המערער אינו מודע למצבו באופן מלא. עוד הצביע בית המשפט המחוזי על גיל הנפגע ועל רמת החיים ויוקר המחיה באזור מגוריו כשיקולים שהנחוהו בפסיקת פיצוי בראש נזק זה. לאור כל אלה, העמיד בית המשפט המחוזי את הפיצוי בגין כאב וסבל על 350,000 ש"ח.
המערער 2, אביו של המערער, תבע פיצויים בגין הפגיעה בפרנסתו בשל הצורך לטפל בבנו. בית המשפט המחוזי קיבל תביעה זו והעמיד את הפיצויים, באופן גלובאלי, על 60,000 ש"ח.
מסך כל הפיצויים שנפסקו לטובת המערער, ניכה בית המשפט המחוזי סכום של 200,000 ש"ח בגין גמלאות שמשולמות למערער מאת הרשות הפלסטינית. לבסוף, בית המשפט המחוזי פסק למערערים סך כולל של 120,000 ש"ח עבור הוצאות משפט, שכר-טרחת עו"ד ומע"מ – וזאת שכן הוצאותיהם בגין ההליכים הקודמים, שבמסגרתם נקבעה אחריות המשיבה, שולמו להם לפי פסק-הדין בע"א 361/00.
5. המערערים טוענים כנגד שומת הפיצויים בכל ראשי הנזק, ואין מקום לפרט כאן אלא את העיקריות שבטענותיהם. המערערים טוענים כי היה מקום להעריך את נכותו התפקודית של המערער כ- 100%, וזאת לאור קשיי התקשורת של המערער, אשר חומרתם לא אפשרה, כאמור, ביצוע הערכה פסיכיאטרית או הערכה של יכולות קוגניטיביות. כמו-כן מציינים המערערים בהקשר זה את קשיי הראייה של המערער ואת מגבלות התנועה שלו. המערערים סבורים כי נכויות אלה אינן מאפשרות השתלבות בכל סוג של עבודה. לעניין בסיס השכר טוענים המערערים כי משעבד המערער בישראל תקופה מסוימת לפני שנפגע, היה על בית המשפט להניח כי גם בעתיד היה המערער מוסיף לעבוד בישראל. לחילופין טוענים המערערים כי יש מקום להתחשב באפשרות שהשכר הממוצע בשטחי יהודה ושומרון יעלה בעתיד. שיקול זה, לטענת המערערים, צריך היה לקבל ביטוי גם במסגרת הערכת העלות של עזרת צד ג'.
המערערים משיגים גם על הסכום שנפסק בראש הנזק של ציוד לסיוע ולטיפול בתחום התקשורת, וזאת משבית המשפט המחוזי קבע כי "סיכוייהם של הטיפולים הללו לסייע לתובע אינם מן המשופרים" וכן כי המערערים נהגו בחוסר תום לב משלא החלו בטיפול במועד. אילו עשו כן, כך נקבע, היה ניתן להעריך בעלות מזערית את סיכויי הצלחת הטיפול. המערערים טוענים כי לא החלו בטיפול עקב היעדר אמצעים למימונו וכי עובדה זו, שנעוצה גם בהתמשכות ההליכים, אינה צריכה לעמוד להם לרועץ. לבסוף, המערערים סבורים כי הפיצוי שנפסק בראש הנזק של כאב וסבל אינו משקף נכונה את חומרת הפגיעה של המערער ואת סבלו כתוצאה ממנה. הם מדגישים כי המערער אינו מסוגל ליצור תקשורת אנושית עם הסובבים אותו וכי מצב זה יימשך, כנראה, כל חייו. בנוסף, המערער תלוי מאוד בסביבתו ומידת עצמאותו אפסית. המערערים חולקים על הקביעה כי המערער אינו מודע באופן מלא למצבו. במישור העקרוני, המערערים סבורים כי אין מקום להתחשב, במסגרת ראש הנזק של כאב וסבל, ב"רמת החיים ויוקר המחייה" במקום מגורי המערער. לבסוף המערערים טוענים לגבי פסיקת הוצאות המשפט ושכר-טרחת עו"ד. לטענתם, במסגרת ע"א 361/00 נפסקו לטובתם הוצאות ההליכים הקודמים בלבד, ואילו שכר-הטרחה שנפסק לטובתם התייחס להליך הערעור בלבד. כן הם טוענים כי לא היה ראוי לכרוך את שכר-טרחת עו"ד והמע"מ עם הוצאות המשפט.
6. המשיבה סבורה כי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס היטב בחומר הראיות וסומכת ידיה עליו. המשיבה מדגישה גם את הצמצום שבו נוהגת ערכאת הערעור בכל הנוגע להתערבות בקביעות הערכאה הדיונית לגבי הערכת הנזק. לעניין בסיס השכר סבורה המשיבה כי על אף שטבועה בהערכתו אי ודאות מובנית, בית המשפט המחוזי איזן כראוי את מכלול השיקולים, ובכלל זה את הסיכוי הנמוך שהמערער היה מוסיף לעבוד בישראל לאחר שנת 2000 ואת הראיות על היותו עובד "בעייתי".
7. אכן, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בשומת פרטי הנזק, מקום בו סכום הפיצוי בכללותו הוא סביר וככל שלא נפלה טעות בולטת בהערכת הנזק. עם זאת, במקרה זה סבור אני כי הפיצוי שנפסק במספר ראשי נזק הוא נמוך במידה המצדיקה את התערבותנו. ברי כי המערער סובל ממגבלות תקשורת קשות ומשמעותיות. כה קשות הן, למעשה, עד כי נקבע שלא ניתן לבצע למערער הערכה פסיכיאטרית מהימנה. נוסף על כך, המערער סובל גם ממגבלות תנועה וראייה. לאור נתונים אלה סבור אני כי אף בהנחה שהמערער יוכל לסייע לאביו בחנותו במידת מה, הרי שכושר השתכרותו של המערער נמוך משמעותית מכפי שנקבע לו.
גם בראש הנזק של כאב וסבל אין הפיצוי משקף בצורה נאותה את נזקו של המערער. הבדידות שכופה על המערער מגבלת התקשורת, תלותו הרבה בסביבתו והפגיעה הנוירולוגית הקשה – כל אלה מחייבים התאמה בפיצוי שנפסק. עוד ראוי לציין לגבי מקצת מן השיקולים שהנחו את בית המשפט באומדן הנזק בראש נזק זה – מודעות חלקית של המערער למצבו ורמת החיים במקום מגוריו – כי ספק אם ניתן וראוי היה להתחשב בהם. אין ברמת החיים החומרית של ניזוק טרם הפגיעה כדי ללמד על מידת סבלו בנזקו. כאבו של העני אינו פחות בשל עוניו. אדרבא, הפיצויים בגין כאב וסבל מבטאים דווקא את אותם נזקים שאינם כספיים. אין דבר בין הסבל שהוא מנת חלקו של אדם שאינו יכול לקיים תקשורת משמעותית עם הקרובים לו לבין יוקר המחייה במקום מגוריו. שאלת ההשפעה שצריכה להיות למודעות החלקית של המערער למצבו (אם אכן כך הדבר) היא שאלה מורכבת שטרם הוכרעה סופית בפסיקה. בע"א 4022/08 אגבבה נ' המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור (טרם פורסם, 21.10.2010) עמדתי על כך ש"ניזוק אשר נגרמה לו פגיעה קוגניטיבית קשה ושבשלה נעדר הוא מודעות (במובנה הרגיל) למצבו ולאובדן התחושות החיוביות שנגרם לו... אין ספק, לדידי, כי ראוי להיטיב, בדרך זו או אחרת, את הנזק הבלתי ממוני שנגרם לו" (פס' 20 לפסק-דיני). במקרה זה, ובהתחשב במגבלות התקשורת עם המערער, נראה כי קשה אף להגיע למסקנה חד-משמעית בדבר מידת מודעותו למצבו. משכך, לא היה מקום להפחית את הפיצוי בראש נזק זה בשל מצב מודעותו של המערער.
לאור כל השיקולים המנויים לעיל לעניין שומת הפיצויים בראשי הנזק של אובדן השתכרות ושל נזק בלתי ממוני, סבור אני כי יש להוסיף לפיצויים סכום גלובאלי של 500,000 ש"ח, נכון להיום.
המשיבה תישא בהוצאות המשפט וכן בשכר טירחת עורך-דין בערעור בסכום של 20,000 ש"ח.
המשנה-לנשיאה
השופט ח' מלצר:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט נ' הנדל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.
| המשנה-לנשיאה | ש ו פ ט | ש ו פ ט |
מקרה מאוד משמח שבו נעשה צדק עם התובע. לפעמים באמת חשוב לא להרים ידיים, לערער וללכת עד הסוף.
השבמחקפסקי דין רשלנות רפואית